הערב יערך כמידי שנה הענקת פרס ישראל, לאנשים פרטיים, עמותות וארגונים שתרמו רבות למענם האזרחים והקהילה. השנה בין מקבלי הפרס יהיו חיים ומירי ארנטל, מייסדי ארגון 'זכרון מנחם'. האירוע הוא אירוע מכובד בנוכחות ראה"מ, שרים חכי"ם ואישי ציבור ועוד.

לרגל הענקת הפרס, ישבנו לשיחה מרתקת עם מי שהחליטו להסיט כאב לעשיה, ולצמוח תמוך השכול והאבדן.

לא קל לעשות ראיון שכזה באמצע מירוץ היום של חיים ומירי, ובפרט כשהראיון נקבע במרכז יום של זכרון מנחם במורדות שכונת בית וגן, שם, במשך כל שעות היום המקום פעיל ושוקק חיים. אם זה בשעות הבוקר כשהילדים החולים נמצאים במרכז יום ועסוקים בשלל חוגים ופעילויות שונות, אם זה בשעות אחה"צ כשהאחים של הילד החולה מגיעים למרכז יום לפעילויות. וכן, גם כולל מיוחד שבו יושבים אברכים ולומדים בבוקר ואחה"צ גם עם הילדים החולים ואחיהם.

כשסוף סוף התחלנו את הראיון, אל החדר נכנס פרופסור שצריך התייעצות עם חיים. במקום פועלת מחלקה לייעוץ עם רופאים בכירים בכל הקשור למחלת הסרטן. הייעוץ ניתן ע"י 3 פרופסורים מהשורה הראשונה כשאליהם מתווסף פעם בשלושה שבועות מומחה גדול מקנדה, חשוב לציין שהייעוץ ניתן בתשלום סמלי בלבד, אך התור והבקשות לייעוץ הולך וגדל, "ב"ה יש תוצאות", אומר חיים בסיפוק.

את חיים ומירי אני מכיר עוד מהיותי נער. גדלתי אצלם כבן בית וזכיתי ליטול חלק בפעילויות בבתי חולים כחלק מקבוצה של בחורי ישיבות שהיתה מגיעה מדי מוצאי שבת. חיים ומירי אינם רק אנשי מעש. חזון הוא חלק מהיום יום שלהם. חזון שהם הופכים למציאות. "מה המסר שלכם עם קבלת הפרס?" שאלתי.

"רבע שעה לאחר שקיבלתי את שיחת הטלפון שבחרו בנו לקבל את פרס ישראל", אומר חיים, "מצלצל אלי יו"ר יד שרה אורי לופוליאנסקי. הוא מברך אותי ומבקש ממני, 'תקשיב טוב לסיפור הבא'".

"לפני כ-20 שנה", מספר לופליאנסקי, "בחרו בי לקבל את פרס ישראל. אמרתי למשפחתי שאני מרגיש שזה פחות מתאים. צלצלתי לפרופסור מן, מי שהיה אז מנכ"ל הדסה ואמרתי לו, אני רוצה שתלך במקומי לקבל את הפרס. הוא אמר לי, בשום אופן. או שאתה בא איתי או כלום, לבד אני לא הולך. לא ידעתי מה לעשות. נסעתי לבני ברק למרן ראש הישיבה, גדול הדור, הגאון רבי מנחם מן שך זיע"א. שאלתי אותו כיצד לנהוג והוא השיב: 'לכמה אנשים בחיים יש הזדמנות לקדש שם שמיים בפורום כזה?' אני מספר לך את זה חיים, שתדע במה זכית".

"אנו הולכים לקבל את פרס ישראל כשלוחים של מאות המתנדבים והמתנדבות מכל החוגים. הפרס הוא לא לחיים ומירי ארנטל, אלא לאלפי אנשים ששותפים לעשייה שלנו, למאות הרופאים בבתי החולים, שנותנים לנו את העזר והסיוע לעשייה שלנו. אני יודע שבלי כל האנשים שמסביבי, ובלי המתנדבים, אנחנו לא יכולים להפעיל את הארגון הזה. אנו זוכים בקבלת הפרס לקדש שם שמים, ובפרט בתקופה זו כמגזר חרדי, אנו זוכים לקרב ולאחד את השורות בעם", אומר חיים.

חיים ומירי ארנטל בראיון לאבי מימרן אמש

"אנו נפגשים במסגרת זכרון מנחם עם כל סוגי האנשים, להרבה יש דעה שלילית על הציבור החרדי, והמסר שלנו באירוע הזה של קבלת הפרס הוא, כי הציבור החרדי עושה דברים שאף אחד לא מסוגל לעשותם, את זה אנו מוכיחים שוב ושוב. עצם העובדה שאנחנו יודעים לעבוד עם כל שכבות הציבור במרכז יום של זכרון מנחם, דתיים, חרדים, חילונים, נכדים של אדמו"רים, כולל האחים של הילדים החולים שבאים למרכז יום, אנו עושים הכל איך להושיט את היד לכל אחד באשר הוא, המסר שלנו לכל המתנדבים הוא, איך לקרב בין כל האוכלוסיות".

"אנו עומדים לפני מסע עם ההורים, ללונדון, שנקרא, המסע לחשיבה חיובית ומתן תמיכה להורים המתמודדים עם מחלת ילדם. לפני כשנה נסענו עם הורים לילדים חולים ללונדון, לתמיכה, לפני המסע אנחנו עושים מפגשים עם כל הנוסעים ומסבירים להם מה הולך להיות במהלך הימים הללו, יום אחרי שעשינו את המפגש הזה מתקשר אלי הורה חילוני לגמרי, והוא אומר לי, אנחנו מצטערים, אנחנו לא נגיע למסע הזה, שאלתי אותו למה ואמר לי כי ראיתי שרובם שם הם דתיים, לא מתאים לי, אני חילוני לא מעניין הדת, ניסיתי לשכנעו שהוא יוכל לעשות שם מה שהוא רוצה ואף אחד לא יכריח אותו בנושא דת או אפילו לא ידבר עמו בנושא דת, לאחר מסע שכנועים הוא הסכים להגיע".

"ביום השני שהיינו בלונדון נכנסנו לאיזו מסעדה גלאט, הזמנו אוכל, אני מבחין מרחוק את אותו אדם שמשוחח עם שני חסידי חב"ד במרחק מה מהמסעדה, ואני רואה שהוא מניח תפילין, השתוממתי, אך לא דיברתי מילה. במשך מספר ימים הדבר חזר על עצמו אך אני בשלי לא מתייחס בנושא, ביום האחרון של המחנה אנחנו משתדלים לעשות סיכום עם כל הנוכחים, האיש של חב"ד שהצטרף אלינו מלונדון התקשר לבית חב"ד במקום, ואמר להם להזמין עבורו זוג תפילין. בעוד ואנחנו מסכמים את ימי המחנה, האיש של חב"ד מדבר וקורא לאותו אדם לבוא אליו, כשהגיע ,העניק לו זוג תפילין, הרגש והדמעות שפרצו שם באותו זמן לא ניתן לתאר, האיש, שידענו לפני המחנה שהוא שונא דת ודתיים אמר בקול רם, כי הוא מבטיח שלעולם לא יעבור יום בלי להניח תפילין, זהו סיפור אחד מני רבות על המשפט שאמרתי בתחילה, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" האיש נשאב מאליו לדת".

נחזור לקבלת הפרס של חיים ומירי ארנטל, שבמהלך כל הראיון הם בקשו ממנו להדגיש ולומר: "הפרס הוא בשם כל העמותות שעושות חסד, בשם כל ארגוני החסד, כי עולם חסד יבנה, אנחנו רק השלוחים של אותם אלו. אנו רואים בזה זכות והזדמנות גדולה של לקדש שם שמים".

הצצתי מעט בנאומה של מירי ארנטל שתנאם בערב הזה שיתקיים בבנייני האומה. על פי התרשמותי, נאומה יהיה סביב הקידוש השם, האמונה, והציבור החרדי. נאום שישפיע רבות על היחס למגזר החרדי להבנתי".

עולם חסד יבנה.